
בגיל 42 לא היה לי תחביב. היום הים הוא החיים שלי
לפני 10 שנים, בגיל 42, הייתי אדם בלי תחביבים. עבדתי בעבודה שלא אהבתי, בלי כושר גופני ובלי תשוקה אמיתית בחיים.
ואז מישהו בגן של הילדים זרק לי: "קיאקים".
אהבתי את הים עד גובה הברך
היה לי זיכרון טוב מחתירה בקיאק בטיול שעשיתי עם הילדים בתאילנד, ואמרתי לעצמי: יאללה, יכול להיות נחמד. כבר ניסיתי חדר כושר וזה לא דבק בי. ניסיתי אופניים ולא נמשכתי. ניסיתי שחייה וזה שעמם אותי. ניסיתי, ניסיתי וניסיתי, כי רציתי תחביב ורציתי לעשות ספורט, אבל שום דבר לא נדבק.
את הים מאוד אהבתי, אבל אף פעם לא עשיתי בו שום פעילות. תמיד אהבתי את הים עד גובה הברך.

השיעור הראשון
ואז הגעתי לשיעור ראשון בקיאק. והיה לי קשה, אפילו קשה מאוד. לא היה לי כושר, לא היו לי שרירי ליבה ולא קואורדינציה. בעצם לא היו לי היכולות שהקיאק הזה דורש. ובאמת לא היה קל: נפלתי המון, ולא היה לי אוויר לחתור יותר ממאה מטר.
אבל משהו בי היה גם במין היי לא מוסבר. היום, כשאני מסתכל אחורה, אני לא יודע לתאר במילים ממה בדיוק נהניתי אז ומה משך אותי לחזור לעוד שיעור ועוד שיעור. היה משהו בקיאק המטורף הזה שקוראים לו סרפסקי, שהדליק אצלי המון נורות כבויות שחיכו להידלק. משהו בים שאני כל כך אוהב עטף אותי.
"היה משהו בקיאק המטורף הזה שהדליק אצלי המון נורות כבויות שחיכו להידלק."שגיב שץ
נופל פחות, מתנשם פחות
ולמרות הקושי, מצאתי את עצמי מתייצב לשיעור נוסף. בכל שיעור השתפרתי, נפלתי פחות, התנשמתי פחות. וזה מה שאני אומר היום לחותרים מתחילים: השיפור מהיר מאוד. גם אם קשה בשיעור הראשון, אתם תראו שפתאום אתם נהיים חותרים.
ואכן כך היה. משיעור לשיעור השתפרתי, עד שהסרפסקי נכנס לי לנשמה. אני מתאר את זה כך: הרגשתי כמו חוזר בתשובה שראה את האור. ולא הייתה לי ברירה, התמסרתי. לרוח, לגלים, לים, לחברים. התאהבתי, התמכרתי.
"הרגשתי כמו חוזר בתשובה שראה את האור."שגיב שץ

מאדם בלי תחביבים לאיש של תחביב
מאדם שלא עושה ספורט, ולא מבין בכלל למה מישהו ירצה לקחת את הגוף שלו לקצה גבול היכולת, הפכתי לספורטאי שזו שגרת היום שלו. מאדם שאוהב את הים בעיקר מהחוף, לאדם שיוצא ללב ים כשיש גלים ורוחות, מכור לריח, לאוויר הנקי, למלח של הים. מאדם בלי תחביבים לאיש של תחביב. מאדם בלי תשוקה לאדם שהתשוקה בוערת בתוכו.
אני אדם שלא אוהב קור. לא האמנתי שיגיע היום שאכנס לים בשיא החורף, והיום החורף הוא אחת העונות האהובות עליי בים.


איך נולד אמיגו סרפסקי
ואחרי שלוש שנות חתירה, אלוהים נגע בי ושינה את חיי. לא רק מצאתי תחביב, מצאתי גם עבודה שיש בה תשוקה ואהבה. עבודה שבה אתה מצית אור בלבבות של אנשים, עבודה שבה אתה בעצם לא מרגיש שאתה עובד בכלל.
זכיתי להקים את מועדון אמיגו סרפסקי יחד עם השותף המדהים שלי, סתיו יער, שהיה בעצם המדריך שלי, וזיהה אצלי את הטירוף והאהבה לספורט המדהים הזה. יחד בנינו מועדון סרפסקי באחד המקומות היפים בארץ, חוף גדור במכמורת.
והוא ללא ספק מועדון הקיאקים מספר 1 בישראל, ואם לא בעולם כולו, ואני לא מגזים.
מועדון שהמטרה שלו היא להנחיל את אהבת הסרפסקי והים לעוד אלפי אנשים.

הסיפור שלי הוא לא ייחודי
זה הסיפור של עוד מאות אחרים שהגיעו אלינו למועדון ומצאו בו מחדש את התשוקה. התשוקה לחיים, לספורט, לאושר.
אמיגו סרפסקי זה גן עדן, זה בית, מקום שהשכינה שורה בו. מקום של אהבה, ים, גלים וחברים. מקום טוב ומיטיב. מקום שיש בו שקט גם כשבחוץ כל כך רועש. מקום שנותן מזור לנשמה ושקט לנפש, שמשלב ספורט עם הנאה וכיף. מקום של שמחה ואושר, מקום של חיים, של פאן ואדרנלין, של חברים טובים, של חגיגה שלא נגמרת.
אמיגו סרפסקי: בית ספר לקיאקים ולחיים הטובים.
שגיב שץ
גם אני התחלתי בגיל 42, בלי כושר ובלי ניסיון. רוצה לנסות שיעור ראשון? כתבו לנו בוואטסאפ 052-2742032, או הכירו את המועדון.
רוצה לנסות שיעור ראשוןרוצים לראות יותר מאיתנו בחיפוש של גוגל?הוסיפו את אמיגו כמקור מועדף בגוגל



